ההחלטה להגיש תביעה ברשלנות רפואית אינה מתחילה בשאלה משפטית, היא מתחילה קודם לכן ברגע שהאמון נסדק.
עוד לפני פגישת הייעוץ הראשונה במשרדי, בדיקת הקשר הסיבתי והערכת הסיכויים מתקיים תהליך פנימי, מורכב ושקט שבו אדם מנסה להבין כיצד אירוע רפואי שנועד לרפא, לתרום לאיכות חיים הפך ברגע אחד לנקודת שבר בחייו.
הרפואה נשענת על חוזה אנושי מוכר , כמעט אינטואיטיבי. כאשר אדם מגיע לבית החולים הוא פועל בצורה יוצאת דופן, הוא מפקיד את גופו ולעיתים גם את חייו בידי הצוות הרפואי.
"תאוריית ההיקשרות", שפותחה ע"י הפסיכואנליטיקאי ג'ון בולבי, מלמדת כי ברגעים של איום, פגיעות וחוסר אונים האדם מחפש דמות שתספק בטחון, הגנה ויציבות. במצבים רפואיים הרופא והצוות הרפואי ממלאים בדיוק תפקיד זה. כאשר מתרחש אירוע שנתפס כרשלני התחושה של המטופל אינה רק פגיעה פיזית אלא גם תחושה שהעולם כבר לא בטוח כמו פעם…. אחד המשפטים הראשונים שאני שומעת מלקוחותיי, "סמכתי עליהם…", זה אמנם לא משפטי אבל מדגיש את החוזה הבלתי כתוב בין המטופל לצוות הרפואי. כאשר בדיעבד מתברר שמשהו השתבש באופן שאולי ניתן היה למנוע ,הפגיעה אינה רק נזק פיזי אלא הפרה של אמון באותם רגעים שהמטופל היה חסר אונים.
תופעה נוספת, היא מה שהפסיכולוג ליאון פסטינגר הגדיר כבר בשנות החמישים, "כדיסוננס קוגניטיבי" , אותו מתח פנימי שנוצר כאשר אדם מחזיק בו זמנית שתי אמונות שאינן יכולות לדור יחד. מחד, האמונה כי המערכת הרפואית היא מעל הכל, ומאידך, עומדת המציאות שבה נגרם נזק שלא אמור היה להתרחש. כתוצאה מחוסר הנוחות הזו, המוח מחפש הסבר כדי להמשיך להאמין שהעולם בכל זאת בטוח… "אולי לא בדקתי מספיק? אולי לא שאלתי את השאלות הנכונות?" ולעיתים "אולי זו בכלל אשמתי?". במובן זה, ההיסוס לפנות להליך משפטי אינו נובע רק מחוסר וודאות משפטית, אלא מצורך נפשי עמוק לשמר אמון במערכת שעליה נשען האדם ברגעי הפגיעות הגדולים ביותר שלו ומצורך אנושי להאמין שהיקום פועל על פי חוקיות הגיונית ובטוחה. רק כאשר הפער בין ההסברים המרגיעים לבין העובדות הולך ומתרחב מתחילים לשאול לא רק מה קרה אלא האם ניתן היה למנוע זאת.
לכאורה התביעה היא תחילתו של מאבק ריגשי ומשפטי. לגבי ההתמודדות המשפטית אין ספק שהיא עיקר התהליך. לגבי המאבק הרגשי, לעיתים אני מאמינה שהגשת התביעה היא דווקא סיומו של תהליך ארוך, תוך ניסיון להשיב את הסדר על כנו, במקום שבו הופר האיזון.
אירוע רפואי קשה מלווה פעמים רבות בתחושת אובדן שליטה כפולה בגוף ובסיפור עצמו. האדם לא הבין בזמן אמת מה התרחש ולאחר מכן אינו מקבל הסבר מלא.
הפנייה אלי כעורכת דין לבחינת האפשרות של הגשת תביעה הופכת לאקט של השבת השליטה. במילים אחרות, הספור הזה לא יישאר ללא תשובות…
הפגישה הראשונה במשרדי, גם אם הדברים אינם נאמרים במפורש נושאת משמעות נוספת.
במקום בו מקור הבטחון הראשוני נסדק, האדם מחפש מקום שבו יוכל לשאול שאלות ולספר מה הוא באמת מרגיש ללא ביקורת ומבלי להרגיש שחלילה ממעיטים בחוויה שעבר. במובן זה, הפניה לייעוץ משפטי אינה בהכרח ביטוי למלחמה, אלא ניסיון למצוא יציבות בתוך מציאות שהתערערה.
האחריות המקצועית שלי כעורכת דין חורגת מבדיקת מסמכים והערכת סיכויי ההצלחה. היא מתחילה ביצירת מרחב בטוח שבו ניתן לברר את העובדות מבלי לוותר על הרגישות והספור האישי שעומד מאחוריהן.
*אין בדברים האמורים בכדי להחליף ייעוץ הניתן על ידי עו"ד ועל הקורא לפנות ולהתייעץ עם עו"ד העוסק בתחום.